״למה בתורת לחימה לא משתמשים בסגנון יפה״?

מוצש"ק פרשת נח, אור לד' מרחשון התשפ"ו

 

לפעמים שואלים אותנו למה אנחנו כותבים בסגנון ישיר ובוטה, למה אנחנו לא משתמשים בסגנון יפה יותר שמאפשר לאנשים להזדהות עם התוכן ויכול לגרום גם לאנשים רגישים יותר להסכים?

לכאורה, לשאלה הזו יש הוכחה מהתלמוד בתחילת מסכת פסחים. כתובה שם הלכה ש'אור לארבעה עשר' (ליל יד' בניסן) בודקים את החמץ לאור הנר. והרי בודקים בלילה ולא ביום, אם כן מדוע המשנה והתלמוד משתמשים במילה ״אור״? התלמוד עונה שיש כאן הדרכה לדבר בלשון נקייה: ״אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות, ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר ״מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה״.״ השבת קראנו בתורה את פרשת נח, ושם כתוב שנח הביא לתיבה בהמות טהורות ובהמות טמאות כדי להציל אותן מן המבול שישטוף את העולם. אבל התורה לא כתבה כאן ״בהמה טמאה״ אלא ״בהמה אשר איננה טהורה״ והוסיפה שמונה אותיות כדי ללמד אותנו שצריך לדבר בלשון נקייה ולא בלשון מגונה ובוטה.

שואל פרשן התלמוד ״בעל המאור״, והרי ראינו שכתוב בתורה כמה פעמים את המילה ׳טמא׳ כמו בפרשת מאכלות אסורות, ומדוע לא כתבו שם בשפה נקייה יותר? והוא עונה שכאשר צריך להזהיר את עם ישראל מאיסורים שפוגעים בהם, צריך לדבר בצורה מפורשת וזה לא נקרא לשון גנאי. לעומת זאת במבול היה סיפור דברים על החיות שנח הכניס לתיבה ולא היה לזה משמעות הלכתית, אך ברגע שצריך להזהיר את עם ישראל מאיסורים - יש לדבר בצורה הכי מפורשת שיש בלי מכבסת מילים ופוליטקלי קורקט.

לכן התורה והנביאים, וגם חז"ל מלאים בתוכחות מוסר מאוד קשות שנכתבו לא בסגנון יפה, בגלל חומרת הדברים והצורך להגן על עם ישראל מדברים שעלולים לפגוע בו.

המגיד מדובנא הביא משל: בשכנותו של רב העיר גר אדם גס רוח, בור ועם הארץ, ואנשי העיר כינו אותו "יוסף בור". פעם נכנס אחד לבית הרב ושאל: "היכן גר ר' יוסף?" ענה לו שמשו של הרב: "אתה כנראה מתכוון ל"יוסף בור"? הוא גר בבית ממול." שמע זאת הרב ונזף בשמשו שכינה את שכינו בכינוי כזה. לימים, בא שדכן לרב ואמר לו שיוסף מבקש את בן הרב לחתן לבתו. כעס הרב ואמר לשדכן: שאני אשתדך עם "יוסף בור"?

לאחר מכן, ביקש השמש מהרב הסבר. ענה לו הרב: "אז, כשסתם יהודי שאל עליו, לא היה שום צורך לכנותו כך. אבל עכשיו, כשהעז לבוא ולנצל את עשירותו כדי להשתדך עימי, הייתי צריך להסביר שאדם כזה לא יכול להיות מחותני."

כלומר, אסור לכנות סתם אדם בכינוי גנאי או לפסול אותו למניין תפילה. אבל ברגע שהוא פוגע למשל בזדון בביטחון, צריך לפעול על פי החוק ולהכניס אותו לכלא או להענישו.

כך, במשך שנים הזהרנו את הציבור מדת הפרוגרס שהשתלטה על מערכת הביטחון, מקרנות זרות שמשתלטות על צה״ל ומתכנים אקדמיים שמשווים את הציונות הדתית לחמאס. לפני המלחמה כתבנו שצריך "להדביר את החמאס" וחטפנו הערות סגנון מכל מיני טהרניים שהסבירו לנו שצריך לדבר בשפה יפה.

 

בסופו של דבר הטבח התרחש הודות לאנשי השפה היפה, שלא הרשו לכתוב על האויב דברים בוטים, כי זה פוגעני. עד היום תקשורת השמאל כותבת ״אבנים יודו״, ״אבנים הושלכו״ ולא מציינת מי האויב (חוץ מהמקרה שבו יש מתנחלים או חרדים, שם כותבים בפירוש את המגזר).

אם כך, לא הסגנון של תורת לחימה הוא בוטה אלא המציאות. העובדה שיש מפגינים ומחאות אלימות שפוגעות במדינת ישראל זו עובדה וצריך להגיד את הדברים כמו שהם כדי להבחין בין טוב לרע וכדי להגן בפועל על מדינת ישראל ועם ישראל.

 

אנשי הסגנון היפה הם לא נאורים יותר, אלא פשוט לא אכפת להם מההשלכות כי הם חסרי אחריות. הם עסוקים בהגנה על נפשם הרגישה ולא בהגנה על העם והארץ. ברגע שהדברים נוגעים למעשה ויש השלכות הרסניות אסור להשתמש בלשון נקייה ויפה כמו שמשטרת השפה של השמאל מנסה ליצור נורמות של דיבור. העיסוק המוגזם בסגנון הדיבור והשפה מעיד בעיקר על חוסר מוסריות, חוסר אבחנה בין טוב לרע. לדעתם האדם נקרא רע ברגע שהוא מבדיל בין טוב לרע ולא האדם שעושה מעשים רעים ופוגע במדינה. כך משטרת השפה והפוליטקלי קורקט עסוקים כל הזמן בסגנון ולא במהות. במקרה הטוב אין להם יכולת אינטלקטואלית להבחין בין טוב לרע. ובמקרה הרע הם מכבסים מילים כדי להכשיר את מעשיהם הרעים וממסגרים כאנשים כרעים את כל מי שמגנה את מעשיהם.

אנחנו נמצאים בתרבות פוסטמודרנית בה האמת והשקר טושטשו, והאבחנות בין טוב לרע נאסרו. אסור לדבר רע על הטרור הערבי או להבדיל על יהודים שפוגעים בביטחון המדינה וצה״ל. כל אלו הביאו עלינו את טבח שמחת תורה.

נדבר בלשון נקייה ויפה בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו, נרבה אחדות ואהבה בעם ישראל. אבל ברגע שיהיה מישהו שיפגע בביטחון המדינה אנחנו נאמר זאת מפורשות כי הוא עושה מעשים רעים. לא נשתמש במכבסות מילים, וזה לא נחשב לשון גנאי אלא להפך, דבר חשוב, חיוני ואף מצווה, כי האמת היהודית, ולא הטישטוש הפרוגרסיבי, היא הבסיס לקיומה של מדינת ישראל ולהצלחת עם ישראל בארצו.

הכותב הוא יו"ר ארגון תורת לחימה