על מניעת התאבדויות בצה״ל

השבוע פורסם כי שלושה חיילי צה״ל התאבדו ועוד כמה ניסו להתאבד. הפרסום זכה לתהודה גדולה בכל כלי התקשורת עם התייחסות של פוליטיקאים. הסיבה שבדרך כלל הצבא וכלי התקשורת לא מפרסמים התאבדויות היא לא בגלל שהם רוצים להסתיר מהציבור מידע, אלא בגלל ״אפקט ורתר״ - מדובר בתיאוריה לפיה ברגע שהתאבדות הופכת לתופעה חברתית, היא גורמת לאנשים נוספים לשלוח יד בנפשם ר״ל. כלומר, נוצר סוג של אקלים ולגיטימציה חברתית להתאבד ועבור אנשים שנחשפים לפרסומים האלו, האופציה הזו הופכת להיות חלק מסל הבחירה החופשית שלהם.

בynet קראו לזה ״גל התאבדויות״ ובגלי צה״ל ביקשו מאכ״א את נתוני האובדנות בצה״ל. אך באכ״א סרבו - ובצדק. כל מי שעוסק בתחום יודע שככל שמדברים על התופעה הזו היא מתרחבת, אבל לעיתונאים בישראל סוגיית האתיקה והאחריות הציבורית מעולם לא הייתה בין התחומים החזקים.

הסיבה שאני כותב על האירוע הזה כאן היא בגלל שהוא כבר פורסם, ואני חושב שבמצב כזה יש צורך לתת חיסון רעיוני לתופעה קשה שעלולה להתרחב, חלילה.

השבוע שוחח איתי אדם שעוסק בטיפול בלוחמים פוסט-טראומתיים, הוא אמר לי שלוחמים שחוו תגובת-קרב (טראומה) זקוקים לעיבוד. אך לא מספיק להם עיבוד נפשי, שהוא וודאי חשוב, אלא הם זקוקים גם לעיבוד רוחני. העיבוד הרוחני הוא בעצם הבנת והפנמת המשמעות הגדולה של האירוע שהם לקחו בו חלק. ההבנה שהם חלק מעם ישראל שנלחם במלחמה היסטורית והם עצמם חלק מקולקטיב ולא רק אוסף של אינדיבידואלים המנותקים אחד מהשני. אותו מטפל אמר לי שלפעמים פותחים פצע אבל לא יודעים איך לסגור אותו; השיח המצוי לעיתים עוסק ברמה השטחית של איפה היה מפקד המחלקה, איפה היה מפקד הכיתה ועוד מידע יבש, זה כמובן חלק מהעיבוד אך אי אפשר להסתפק בזה, הלוחמים זקוקים למשמעות.

ויקטור פרנקל כתב בספרו רב המכר ׳האדם מחפש משמעות׳ את אמירתו המפורסמת של ניטשה: ״כל מי שיש לו למה, יוכל לשאת כמעט כל איך״. אבל מהי אותה משמעות? כל עם זקוק למשמעות הלאומית שלו, ומסורת ישראל היא ה׳למה׳ שלנו, ממנה אנחנו שואבים את הכוחות.
אחרי אירוע קשה של של קבוצת לוחמים קדושים שנפלו בעזה, נפגשתי עם קרוב משפחה של אחד הנופלים, שהוא קצין בריאות נפש (קב"ן) בחטיבה סדירה. אמרתי לו שיש לקציני בריאות נפש תפקיד גדול בחוסן של הלוחמים והוא תיקן אותי שמי שאחראי על החוסן זה רבנים, כי זה בסוף מה שנותן את הכוח והחוסן ללוחמים.

לפני כחודשיים ניגש אליי לוחם ׳חילוני׳ ואמר לי שהוא זקוק לעזרתי, הוא שיתף אותי שמפקד מחלקה שלו נהרג לידו בטנק והוא לא מצליח להשתחרר מרגשות האשמה שהוא היה יכול להציל אותו. הצעתי ללוחם ללכת לקב״ן ולטיפול מקצועי שיעזור לו והוא אמר לי שהוא כבר הולך לקב״ן אבל בנוסף הוא רוצה לשוחח איתי. הסברתי לו שלפי היהדות אנחנו לא מנהלים את המציאות אלא בורא עולם ושאין לו שום אשמה באירוע הזה, אלא מה שצריך לקרות קרה. ישבתי ודיברתי איתו עד שנגולה האבן הכבדה שהוא הניח על ליבו, וזה שיחרר אותו מרגשות האשמה.

 

דבר אחד בטוח לא עוזר. לא אומרים ללוחמים שחבריהם מתו לשווא ושהם מתים על "מזבח הישרדות הקואליציה", כמו שאומרים פוליטיקאים חסרי אחריות שלא מבינים את ההשלכות של מעשיהם ודיבוריהם. לא רק שזה לא עוזר, אמירות מסוג זה גורמות ללוחמים להרגיש שהם חסרי משמעות והדבר מגביר את הפציעה הרגשית לאלו שהיא כבר קיימת אצלם.

 

תופתעו לשמוע שבצבא ארה״ב יש קו פתוח של אנשי דת לפוסט-טראומטיים (להבדיל, שם מדובר בנוצרים אך יש ללמוד מהישרות של הגויים שמבינים שהם צריכים רוח. אגב, רבנים בצבא ארה"ב זוכים למעמד דומה בסיוע לחיילים יהודים). הצבא שם מזכיר לכל לוחם שמגיעה לו הזכות הזו לשוחח עם איש רוח. במאמר שפורסם לפני שבועיים באתר של צבא ארה״ב בחשיבות התפקיד הזה הם מספרים שאיש הדת לא רק מקשיב אלא הוא מלמד את הלוחמים טכניקות רוחניות ומעשיות כדי להתמודד עם מצבם. בסוף המאמר פורסם הטלפון של הקו החם שזמין 24/7.

למה לדעתכם בצה״ל אין שירות כזה? כמובן, כי אם זה היה קורה, מיד ארגוני השמאל הרדיקלי היו צועקים ״הדתה״ ומאשימים את הרבנים הצבאיים בכפייה דתית ועוד כל מיני קשקושים. בפועל, רוב הצבא הוא מסורתי, ורוב חיילי צה״ל שואבים כוח ומשמעות ממסורת ישראל. היהדות גם נותנת להם מוטיבציה להתגייס ולהילחם, וגם אם חלילה יש פוסט-טראומה היא נותנת להם כוח להתמודד. לפעמים מרוב הפחדות וחששות, אנחנו מונעים את התורה הקדושה ממי שהכי זקוק לה, עד כדי מניעת רפואה רוחנית שקיימת בצבאות של גויים, אך עדיין לא בצורה רשמית בצבא היהודי היחיד בעולם.

אנחנו צריכים להשתחרר מהפחדות השווא האלו כדי שנוכל לדאוג לחיילי צה״ל הצדיקים שזקוקים למסורת ישראל - שהיא דבר קיומי גם לאומה וגם לנפש